|
| |
"Warmed
by the Light of the Sages"
and the Roasted Passover Lamb |
Why Roast?
The Torah instructs that the Paschal lamb must be roasted by fire, not
cooked. Indeed the current Daf Yomi study of “Perek Ketzad Zolin” focuses on
the details, restrictions and ramifications of this Halachic requirement.
This distinctive Paschal feature is why we refrain today from roasted meat
at the Seder, to avoid any misleading impression of a sacrifice without the
Temple.
But why the strong insistence on roasting rather than cooking? Indeed, this
was among the original Ma Nishtanah questions (Pesachim 116a), when a child
would ask: “Why on all nights do we eat cooked, but this night only
roasted?”
Several reasons are offered: The quicker roasting method recalls the rush
out of Egypt (a la Matza); roasted food is more aristocratic; roasting
allows the lamb to be prepared whole, rather than cut to fit in a pot; the
public wafting scent of the Paschal lamb required courage to dare the
lamb-worshipping Egyptians.
What We’re Missing
From a sensory angle, the roast’s aroma made the place “smell like Pesach.”
Message: We should enhance our Mitzvah observance with living fire and
warmth that develops a pervading quality ambiance and Jewish atmosphere.
Let’s recognize that the most wide-aisled well-stocked Kosher superstore
lacks the unique ‘Lower East Side’ shmaltz-herring and pickle barrel sights
and smells. While our deodorized and sanitized environments eradicate germs,
they also minimize good organisms that are genuine and germane.
Frozen and vacuum packed takeouts lack the sensory memories of the homemade
Friday baking and cooking that many recall of their childhood years back in
Brooklyn and the Bronx.
It may not seem as a burning issue, but its something to get fired up about!
כי אם צלי אש
מצות צלי אש ואיסורי נא ומבושל אין נוהגים בזמן הזה שאין לנו פסח,
ואדרבא, נזהרים אנו מלאכול צלי בליל פסח שלא יתראה כמקריב קדשים בחוץ.
אבל מצוה עלינו ללמוד דיני הקרבת הפסח, ונשלמה פרים שפתינו, ועושים זכר למקדש
כהלל, בפרט ימים אלו שלומדים ענין זה בדף יומי בפרק כיצד צולין, שגם השפוד
מתכות אסור שחם ע"י דבר אחר, נגע בחרס..יקלוף את מקומו, גחלים כו' והרבתה תורה
לחזור ולהזהיר בב' לאוין ועשה, ואם עבר ובישל אסור גם בהנאה.
ויש לעיין טעם מצוה זו, למה צריכה דוקא צלי אש, שלא מצינו הגבלה זו בקרבן אחר,
כדתנן סוף פ' איזהו מקומן: 'שינה באכילתן, הפסח...אינו נאכל אלא צלי'?
ופליאה זו מתעוררת גם אצל בן קטן, שבזמן הבית נכלל זה בנוסח מה נשתנה (פסחים
קטז.), ומה יענה האב לשאלה זו?
והנה בס' החינוך כתב שאכילת צלי דרך חירות כדרך המלכים ושרים (ראה לקו"ש חל"א
בא 53). וקשה, הרי בפרשת צו כשנתחנכו הכהנים 'ובשלת...איל מלואים'?
גם כתב טעם שהצלי ממהר דרך חפזון (וכן רשב"ם, מו"נ ח"ג פמ"ו 'טעם אכילת צלי,
כשם שהמצה למהירות כך הצלי למהירות'). אבל קשה, שהרי עניני חפזון כ'מתניכם
חגורים נעליכם ברגליכם' כו' נהגו רק בפסח מצרים. לא בפסח דורות?
והרץ פי' שלא יחתכוהו אלא צולהו כולו יחד. אבל הרי דיעבד כשר כשחתכו?
ובחזקוני ודעת זקנים בעלי התוס' כתבו כדי שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של
מצריים שאנו אוכלים יראתם. אבל לפי זה קשה, שהטעם לצער את המצריים לא שייך בפסח
דורות, שהרי אין מקחו מבעשור? ואכן לר"ג בירושלמי אין צלי אש בפסח דורות, אבל
אין הלכה כמותו, וכפשטות שאלת צלי במה נשתנה במשנה?
ואולי יש לפרשו מטעם מעלת הריח של צלי, לא רק ענין שלילי לצער המצריים כנ"ל,
אלא ענין טוב וחיובי בריח ניחוח הפסח לבני ישראל, וכמסופר במדרש שבפסח מצרים
נתפשט ריח צלי הפסח ומשך הרבה ערלים מבני ישראל שבאו וביקשו לאכול מן הפסח,
וכששמעו ממשה 'כל ערל לא יאכל בו', הלכו ונמהלו.
ללמדנו שלא נסתפק רק קיום מצוות פרטיות לבד, אשצריך להמשיך עלינו גם אור המקיף,
שלענין זה (בצלי) ודאי ריחא מילתא היא לכתחילה, והרי 'ריח בשר הקדש' היא
הראשונה מ'עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש' (פ"ה).
ופוק חזי מאי עמא דבר, כמה בנ"י היום זוכרים יהדותם מריח הכנות התבשילים לכבוד
שבת, וחבל שהיום קונים הכל בשוק ו'טהרה נטל טעם הריח' (סוטה מח).
ולהעיר שכשהביא יעקב ליצחק שני גדיי העזים כנגד פסח וחגיגה, 'וירח את ריח בגדיו'
גימטריא 'יום פסח היה', ואמר לו: 'ראה ריח בני' גימטריא 'ליל פסח' (בעל הטורים
בראשית כז, כז) לפני שבירכו מטל השמים ומשמני הארץ.
|
|
